11.3.05
דורי'לה שלי, אהוב
ליבי,
שוב אנו נמצאים כאן, כמו בכל יום שישי, אך הפעם מורה לנו לוח השנה שזו השנה
הרביעית בלעדיך.
חלפו 4 שנים מאז ראיתי את פניך היפים.
הגעגועים גוברים וקשים מנשוא. אין
רגע שאני לא חושבת עליך. דמותך עולה לנגד
עיני מאות פעמים ביום. החיוך המקסים,
ההליכה המהירה, חיתוך הדיבור, ההלצה שהיית זורק לעברנו בנון-שלנטיות (מילה שאהבת
להשתמש בה).
אני מוצאת עצמי מצטטת אותך, משתמשת במילותיך, נוהגת כמנהגיך, חושבת מה היית
אומר על דבר מסוים, איך היית מגיב על מעשה זה או אחר, ומה דעתך על מה שנעשה כאן ועכשיו,
החל מהכלל ועד הפרט.
אני "רואה" אותך (במירכאות) מס' פעמים ביום, אם זה בדמות הילד
שצועד עם הילקוט לביה"ס, הנער שנוסע באופניים לתיכון, הבוגר שמסתובב עם חברים
למטה עם צחוקים וקטעים, החייל שהוריו מסיעים לתחנת הרכבת כאשר הוא שב לבסיס וכשהוא
חוזר סחוט הביתה ביום שישי, הבחור שנוסע עם החברים לים, יוצא לבלות עם החבר'ה
בקופי טרי, הסטודנט עם השיער הארוך שחולף לצידי באוניברסיטה עם תיק שמוט על הכתף
כשהוא תמיד ממהר ומגיע בדקה ה- 90.
(אם הגיע בדקה ה-89 מצטער שבזבז דקה).
התחלתי להאזין למוסיקה, יותר מבעבר, ואם אני שומעת שיר או נעימה שאתה אהבת –
אזי אני מאזינה לה ברוב קשב. אפילו התחלתי לחבב את הזמרים האהובים עליך.
לפני כחודש שמעתי לראשונה את שירו של אהוד בנאי – "בלוז כנעני".
השורה הראשונה בשיר אומרת: "מאז שהלכת – הרבה השתנה כאן". הזדהיתי מאד
עם השיר, והתברר לי מאמיר שהשיר נכתב על מאיר אריאל, שאת יצירותיו אהבת לשמוע. לכן
החלטתי ב- 12 בלילה לכתוב לאהוד בנאי. באותו יום נבחר אהוד בנאי לזמר שנה (סיפרתי
לך על זה), ולהפתעתי ענה במייל חוזר מיד למחרת בבוקר. אני אקרא קטע ממה שכתב:
"אהובה יקרה שלום,
הצטערתי מאד לשמוע על דורי ועל מותו ללא עת. השיר "בלוז כנעני"
אכן נכתב על מאיר אריאל אבל כשאני שר אותו אני מרגיש שהוא נכתב גם על אבא שלי וגם
על חברים קרובים אחרים שהלכו לעולמם. זה שיר געגועים שמנסה להתקשר אל האנשים שאינם
איתנו אבל ישנם. אני מאמין ואומר בשיר ש"באופק אחר" במימד אחר, שנשגב
כרגע מבינתנו יתכן ונפגוש אותם. ובכל אופן, הכאב על האובדן הוא ודאי גדול ואני
משתתף בצערך.
כל טוב לך וכל הנחמות"... אהוד בנאי
דורי'לה שלי, כבר 4 שנים
אני מדברת אליך באופן חד-סיטרי, מספרת לך כמה השתנו
החיים שלנו וכמה השתנה העולם. דברים איומים התרחשו בעולם ובארצנו. בכל דבר אני
מוצאת את ההקשר לדורי שלנו. לאחרונה אסון הצונאמי שפקד
את דרום מזרח אסיה, במקומות שאתה טיילת ובאיים הקסומים שמהם התלהבת ו...כן אפילו
הוזכרו אתרי צלילה בתאילנד שבאחד מהם עשית את קורס הצלילה שלך.
נוח לי לחשוב שאתה נמצא באיזה שהוא מקום רחוק, באופק אחר, בתדר אחר, צופה
בנו, רואה ואינו נראה. מקווה בכל ליבי שטוב לך היכן שאתה נמצא. רחוק מהרוע, הרישעות, העוולות והמכאוב שקיימים על פני כדור הארץ. אתה
הטהור, המצפוני, המוסרי – המלאך שלא שייך לחיים האלה.
אני קוראת שוב ושוב את מכתביך הנפלאים ומייחלת כל לילה לראותך בחלום, לשמוע
שוב את קולך, לגעת בך, לחבק אותך.
חלפו 4 שנים. יש החיים
"לפני" והחיים "אחרי"...וזה לא נהיה יותר קל. בשבילי הזמן נעצר באותו יום מר ונמהר. מצד אחד –
הזמן דוהר – לפני 10 ימים ציינו את יום הולדתך ה- 28. מצד שני הזמן קפא - אני תקועה ב- 10.3.01. כל
יום אצלי מתאים לפינה ברדיו: "היום לפני". נאבקת לשמר את התמונה, הצליל,
התחושה, שהייתה ולא תחזור. אני מודעת לזה שאי אפשר לעצור את העולם. העולם משתנה
לטוב ולרע. העולם מתקדם מבחינה טכנולוגית בכל התחומים ולי אישית קשה לקבל את הקידום
הטכנולוגי למשל בתחום התקשורת הסלולרית, באינטרנט,
במידע העצום הפרוס לנו על כף היד - מחכה ללחיצת הכפתור, כשאני יודעת שאתה היית
נהנה מאוד ועושה בו שימוש נפלא, אך אתה לא תוכל ליהנות ממנו יותר.
גם דברים טובים התרחשו מאז. אני
אמנם מעדכנת אותך בלילות הארוכים כאשר איני מצליחה להירדם. שירי שלנו אחותך המופלאה, כפי שכינית אותה באחת
הגלויות ששלחת, נישאה ליובל בקיץ האחרון ובקרוב בשעה טובה תהיה לך אחיינית. כן דורי, רצית להיות דוד, אך לא זכית.
אבל זכרך טבוע בכל אחד מאתנו – לעד, ויהיה טבוע גם בדור ההמשך.
הרבה אירועים היו מאז שהלכת. היו שמחות במשפחה, חתונות, לידות, חווינו
חוויות, עברנו חגים. אני מרגישה כמי
שנושאת על גבה שק אבנים גדול. למדתי עם הזמן, להניח את השק הזה מידי פעם – בזמן
אירוע – ולחזור אליו שוב. וכשאני מעמיסה
אותו שוב, הוא מתמלא בעוד ועוד געגועים, נעשה כבד יותר, אבל הגוף מתרגל למשקל. אולי לזה מתכוונים אלה שאומרים ...
"הזמן עושה את שלו".
עוד חברים שלך נישאו בשנה האחרונה, אלעד, סיבוני, לינדה.
דורי, אנו בקשר עם החברים שלך כמו שאתה היית רוצה. החברים הנפלאים שלך
שומרים על המורשת שלך. ביום הולדתך השנה,
במפגש החברים שהפך למסורת, ערכנו טיול בחיק הטבע, קצת היסטוריה, קצת מורשת קרב,
מנסים לגעת ברוח – ברוחך, והחברים הצביעו ברגליים.
שני חברים שלך נפתלי ועמיחי הביאו לטיול את כלביהם. לכלב של עמיחי ולילך קוראים ג'ימי.
כלב חמוד וגאון "כמעט" כמו ג'ימי שלך.
אנו רואים בכל אחד מחבריך משהו ממך - ונמשיך כך, עד כלות.
דורילה שלנו, אנו אוהבים
אותך מאד ומתגעגעים אליך מאד מאד.
אני מתה עליך, בני.
... ואבא מזדהה עם כל מילה !