10.3.06
דורי'לה שלי, אהוב
ליבי,
שוב אנו נמצאים כאן, כמו בכל יום שישי, והיום 10.3.06 זה בדיוק אלף
שמונה מאות עשרים וחמישה יום
(1,825) מאותו יום מר ונמהר.
חלפו 5 שנים ! 5 שנים בלעדיך. חלפו 5 שנים מאז ראינו את פניך היפים. כן, אני אחזור על מילים אלו מיליון פעם ולעולם
לא אקלוט ולא אפנים. חלפו 5 שנים מאז שמענו את צליל קולך, את ההודעה במשיבון:
"אני עולה על האוטובוס של חמש, כי מחר יש לי יום ארוך באוניברסיטה". הגעגועים גוברים ומתעצמים. הכאב לא דוהה. אין רגע שאני לא חושבת עליך. דמותך עולה לנגד עיני מאות פעמים ביום. החיוך המקסים, ההליכה המהירה, חיתוך הדיבור,
ההלצה שהיית זורק לעברנו בנון-שלנטיות (מילה שאהבת להשתמש בה).
אני מוצאת עצמי מצטטת אותך, משתמשת במילותיך, נוהגת כמנהגיך, חושבת מה היית
אומר על דבר מסוים, מנסה להיכנס לראש שלך, איך היית מגיב על מעשה זה או אחר, ומה
דעתך על מה שקורה כאן ועכשיו, למשל על השינוי במפה הפוליטית ובכלל. בכל דבר
התמצאת, התעניינת. דעתך הייתה חשובה ונחשבת.
את הקטע הבא הקראתי אשתקד. אני מקריאה אותו שוב, כי שום דבר לא השתנה
ברגשות שלנו.
אני "רואה" אותך (במירכאות) מס' פעמים ביום, אם זה בדמות הילד
שצועד עם הילקוט לביה"ס, הנער שנוסע באופניים לתיכון, הבוגר שמסתובב עם חברים
למטה עם צחוקים וקטעים, החייל שהוריו מסיעים לתחנת הרכבת כאשר הוא שב לבסיס, ואוספים
אותו הביתה כשהוא חוזר סחוט, הסטודנט עם השיער הארוך שחולף לצידי באוניברסיטה עם
תיק שמוט על הכתף כשהוא תמיד ממהר ומגיע בדקה ה- 90. (אם הגיע בדקה ה-89 מצטער
שבזבז דקה). חוש ההומור היה שזור בחייך. תיבלת בו את מעשיך.
אני מאזינה למוסיקה, ואם אני שומעת שיר או נעימה שאתה אהבת – אזי אני
מאזינה לה ברוב קשב. אפילו התחלתי לחבב את
הזמרים האהובים עליך. מנסה לחוות ולהעביר אליך.
מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן... כך שר אהוד
בנאי בשירו "בלוז כנעני".
דורי'לה שלי, כבר 5 שנים
אני מדברת אליך באופן חד-סיטרי, מספרת לך כמה השתנו
החיים שלנו וכמה השתנה העולם. אתה יצאת
מ"משחק החיים" לפני חמש שנים.
נוח לי לחשוב שאתה נמצא באיזה שהוא מקום רחוק, באופק אחר, בתדר אחר, צופה
בנו, רואה ואינו נראה. מקווה בכל ליבי שטוב לך היכן שאתה נמצא. רחוק מהרוע, הרישעות, העוולות, האיוולת והמכאוב שקיימים על פני כדור הארץ.
אתה הטהור, המצפוני, המוסרי – המלאך שמתעלה
מעל לחיים האלה.
אני קוראת שוב ושוב את מכתביך ומייחלת כל לילה לראותך בחלום, לשמוע שוב את
קולך, לגעת בך, לחבק אותך. אני קוראת את הדברים הנפלאים שכתבו חברים לך ועליך.
אני מרגישה כמו רובוט, לא מאמינה שאני כותבת על דורי בני. זה לא יכול
להיות, זה לא צריך להיות...
יש את החיים "לפני" ואת החיים "אחרי"...וזה לא נהיה יותר
קל. בשבילי הזמן נעצר ב- 10.3.01.
כל יום אצלי מעלה זיכרונות של מה היה "היום לפני". נאבקת לשמר את
התמונה, הצליל, התחושה, שהייתה ולא תחזור. אני מודעת לזה שאי אפשר לעצור את העולם.
העולם משתנה לטוב ולרע. העולם מתקדם מבחינה טכנולוגית בכל התחומים ולי אישית קשה
לקבל את הקידום הטכנולוגי למשל בתחום התקשורת הסלולארית, באינטרנט, במידע העצום
הפרוס לנו על כף היד - מחכה ללחיצת הכפתור, כשאני יודעת שאתה היית נהנה מאוד ועושה
בו שימוש נפלא, אך אתה לא תזכה ליהנות ממנו יותר.
ב- 27 בפברואר 2006 מלאו 29 שנים מאז נולדת.
כשאדם נולד הוא מתחיל מסע, מסע החיים. הדבר משול לאחד שעולה על אוטובוס עם ילקוט עמוס
בזיכרונות, בתוכניות ובתכנונים לעתיד, ומתחיל את מסעו, ואצלך אני מדמה לעצמי שרק
התחלת לנסוע ומישהו דחף אותך החוצה מן החיים כבר בתחנה הראשונה. אמנם בתקופה הקצרה של חייך, 24 שנים בלבד, הספקת
לראות, לחוות, ליהנות מהרבה דברים (ובכך יש משום נחמה) , אך נאלצת לעזוב כבר
בתחילת הדרך כשעוד הדרך שלפניך ארוכה, ארוכה. באוטובוס נותר מיותם הילקוט עם התוכניות
והעתיד המזהיר שנכון לך.
אכן מאז שהלכת הרבה השתנה כאן. בקהל
הנוכחים כאן השנה נמצאת גם משתתפת יקרה, צעירה מאד, כמעט בת 8 חדשים. דורוש, נולדה לך אחיינית מתוקה בשם יעלי. היא מכניסה הרבה אור לביתנו. יעלי לא זכתה להכיר אותך, כמו שלא זכתה להכיר
את הדוד אורי.
כשאני משחקת עם יעלי, אני מוצפת באושר ובשמחה אך מיד צף ועולה החֶסר שלך,
ההחמצה הגדולה שלך ( איך היית נהנה איתה ) וצפים הגעגועים אליך. ואז עין אחת
צוחקת ועין אחת בוכה. לעיתים נדמה שאני מהלכת בתווך בין נחל של מים מתוקים מצד אחד
ונחל של מים מלוחים מהצד השני. הנחלים האלה לעולם לא ייפגשו ואף אחד מהם אינו יכול
לגבור על השני. לכל אחד מהם יש את הנתיב שלו ואנו חיים ביניהם. כן דורי, אלה החיים
החדשים שלנו.
"הזמן לא עושה את שלו". כי ככל שהזמן עובר, מתווספים עוד אירועים וחוויות לחיינו ואז מודגש
ומתחדד החֶסר שלך. דורי'לה אתה לא בתמונה כבר חמש שנים
ואיני יכולה להשלים עם זה לעולם. אתה חלק מחיי, חלק מליבי, חלק מנשמתי. עד כלות...
דורי'לה שלנו, רציתי לספר
לך שאנו לא מרפים מעניין התאונה. הבטחנו לעצמנו שנמשיך להילחם כל עוד נשמה באפנו,
לזכרך ולמען הצדק שהיה נר לרגליך – מי כמוך ראוי לכך.
אמיר כתב לנו לאחרונה:
"...נכנסנו ל"ימים הנוראים" כמידי פברואר-מרץ. אני מקווה
שתהיו חזקים ושתהיו רכים עם עצמכם במאמצי ההנצחה והזיכרון... אם לא למען עצמכם, אז
ארשה לעצמי לדבר בשם דורי ואומר – למענו". כך כתב אמיר וברוח זו כתבת אתה כאשר ברכת אותי
ליום הולדתי האחרון שנכחת בו (בשנת 2000): "אמא, תדאגי לעצמך, תיהני מהחיים,
כי מגיע לך". אך מי ידע אז שאלו
יהיו החיים לעזאזל ?
דורי, אנו בקשר עם החברים שלך כמו שאתה היית רוצה. החברים הנאמנים והנפלאים שלך שומרים על קשר אתנו,
ואני מניחה שזה לא קל להם. אנו רואים בכל אחד מחבריך משהו ממך.
אני מצטטת שוב מהשיר את השורה: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד
מאתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו..."
דורילה שלנו, אוהבים
אותך מאד ומתגעגעים אליך מאד מאד .
אני מתה עליך, בני.