דברים ששירי הקריאה באזכרה של דורי 27/02/02:

דורילה יקר שלי,

שנה עברה בלעדיך.

כחלק מלחימתי בגזירה, ניסיתי למצוא חלקים ממך באנשים אחרים, מקריים, אבל זה לא ניתן.

לא ניתן למצוא את הרב-גוניות המיוחדת שלך. את היותך חבר כל כך טוב, מעניק, קשוב, איכפתי ואוהב. את ההתעמקות שלך בדברים, את הראיה הכוללת, הסקת מקנות מעניינת לגבי ההווה העתיד והעבר מתוך משהו יומיומי ושגרתי, ויחד עם זה ההומור שלך, ההשתטות והשמחה. ואת ההבנה הגדולה במוסיקה.

לא ניתן למצוא זאת שוב, וכל כך חבל.

איבדתי חבר כל כך טוב, אח יחיד ובן להורי. וכל כך חבל, כל כך קשה, כל כך בלתי אפשרי, מיותר, מעצבן, מכאיב.

וכולם שואלים "מה שלומך ואיך ההורים?" וקשה להסביר שרגע זה ככה ורגע זה אחרת, והעיקר זה ההיסחפות לתוך מערבולת של רגשות בלתי נתפסת, כשלא יודעים מה עוצמתה, היכן סופה והאם יש לה סוף.

ולומדים הכל לעשות בפעם הראשונה "אחרי".

בפעם הראשונה לאכול שלושתנו יחד מסביב לשולחן בשבת בבוקר כשנשאר מקום ריק.

בפעם הראשונה לשמוע מוסיקה שדורי לא יכיר, ויותר קשה מזה, מוסיקה שדורי אהב או מוסיקה שאני אהבתי.

בפעם הראשונה לצחוק.

בפעם הראשונה לנסות להנות מהטבע.

בפעם הראשונה ללכת לים.

בפעם הראשונה להיזכר בסיטואציה מהעבר, ולהעלות את תמונתך רק מהזיכרון ואת קולך ואת נוכחותך.

בפעם הראשונה לדבר עליך, כחלק מחיי, עם אדם שאינו יודע מה שקרה, ולהחליט עד כמה הוא קרוב, ולנבא איך הוא יגיב, ולהתמודד עם מבוכתו.

בפעם הראשונה לנסוע לצרפת שאהבת כשאתה כבר לא תיסע.

בפעם הראשונה לראות ברחוב מישהו שמזכיר אותך.

רק הבכי, הבכי כל כך טבעי ואינו זר בתוך המצב הזה. הוא רק מקבל כל כך הרבה גוונים ועוצמות.

דורילה, אני אוהבת אותך כמו שתמיד אהבתי, אתה חסר לי מאוד ואתה בוודאי יודע את זה.

אחותך, שירי.